גלבוע כימקלים וצומריי צורפות בע"מ נ' עיריית חיפה

החלטה

התובעת הגישה תביעה ובצידה בקשה למתן צו מזני.

הנתבעת טוענת לחוסר סמכות עניינית.

התובעת מלינה על כך שהוטל עיקול על חשבונותיה-עיקול מנהלי, והדו"ח לא הומצא לה מעולם ; ועיקול הוטל עקב דו"חות חניה שלא ידועים כלל ועיקר לתובעת.

סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים:-

כשלעצמי אני מקבל את ההבחנה שציין כבוד השופט יונה אטדגי בעניין הטענות שמוסמך בית משפט לעניינים מקומיים לדון בהם שאושרו בבית המשפט המחוזי בעפ"א (תל-אביב-יפו) 80254/07 - אורליה משי נ' עירית גבעתיים , בקובעו:-

"בית משפט קמא בהחלטתו הפנה לפסק הדין המפורט והמנומק שנתן הוא עצמו בה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עירית תל-אביב. באותו פסק דין התייחס השופט אטדגי הן לפסק דין וקס הנ"ל והן לפס"ד קודם של בית המשפט העליון, בע"פ 3482/99, פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 (להלן: - "פסק דין פסי") כי בפסק הדין בע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עירית תל-אביב, כי " אינני סבור, כי פסקי הדין וקס ופסי סותרים זה את זה, או כי וקס שינה את ההלכה שנקבע בפסי, אלא שמדובר במישורים שונים, ואבאר את דברי".

בית משפט קמא הבחין בין שלוש טענות: א - ביטול פסק הדין, ב - התיישנות העבירה, ג - התיישנות העונש.

מכאן שהבקשה לביטול פסק הדין והתיישנות העבירה, הן בגדר סמכות בית משפט זה ואילו הטענה של התיישנות העונש היא בסמכות בית המשפט האזרחי שכן היא נוגעת להליכי האכיפה.

מכאן שהבקשה שהעלה המבקש הן בקשר לביטול פסק הדין והן בשל התיישנות העבירה היא בסמכות בית משפט זה ואילו הטענה של התיישנות העונש-למרות שלא נטענה בצורה מפורשת, אינה בסמכות בית משפט זה.

ראו גם את הוראת סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984.

ביטול פסק הדין והתיישנות העבירה:-

למען הסדר אזכיר את המסגרת המשפטית בה אנו דנים. דו"ח חניה הינו למעשה עבירת קנס עליה חלים הוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], 1982- התשמ"ב, לרבות סעיף 229(ח 2') הקובע כי "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס".

תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 קובעת חזקת מסירה ולפיה "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

אכן, תקנה 44 א' הנ"ל יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, ללא חתימה על אישור המסירה וגם ללא הצגת אישור המסירה עצמו ובלבד שנתמלאו הוראות תקנה זו, ובפרט בעניין שרשרת המסירה.

לטעמי העיקר בחזקה הקיימת בתקנה 44 א' הנ"ל, הוא בהוראה " ..שנשלחה בדואר רשום.."

הנטל, כך אני סבור, לתחולת החזקה שבתקנה 44 א' הנ"ל, רובץ לפתחה של המשיבה, ועם הוכחת תחולת החזקה, עובר הנטל לסתור את החזקה על המבקש, להוכיח שלא קיבל את ההודעה כמפורט בגוף התקנה.

אם כך הבחינה היא דו-שלבית, ראשית על המשיבה להוכיח שהיא שלחה את הדו"ח בדואר ועם תחולת החזקה עובר הנטל על המבקש להוכיח שלא קיבל את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו.

מאחר ותנאי שבלעדיו אין לנקיטת הליכים לגביית דו"ח חניה הינו, כי נמסרה למבצע העבירה הודעה על קיום הדו"ח תוך שנה ממועד ביצוע העבירה ובהעדר כל ראיה למשלוח הדו"ח בדואר רשום במסגרת התקופה הנ"ל, הרי טענות המבקש הם בתחום התיישנות העבירה וביטול פסק הדין ולא בתחום התיישנות העונש, והם בסמכות בית משפט לעניינים מקומיים.

על כן, סבור אנוכי, כי הסמכות לבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה ועל המבקש לפנות בבקשה ובהליך מתאים.